מי שהגיע לבית הכנסת הכפרי בערב יום כיפור בשעה מוקדמת, לא יכול היה שלא להבחין באיש הישן בפינה. בגדיו המלוכלכים וריח האלכוהול החזק הנודף ממנו הסבירו היטב מדוע הוא ישן שינה עמוקה כל-כך. יהודי שתוי בערב החג? כמה מן הנאספים הציעו לסלק אותו מבית הכנסת.
תוך זמן קצר בית-הכנסת היה גדוש במתפללים שהסתירו את השיכור. כשהשמש שקעה השתררה דממה על הקהל. הרבי נכנס וניגש למקומו הקבוע ליד הקיר המזרחי. לאות שקיבל מן הרבי, נפתח ארון הקודש והגבאי החל להוציא את ספרי התורה כהכנה ל"כל נדרי".
בדיוק ברגע זה בחר השיכור להתעורר משנתו העמוקה. הוא טיפס במדרגות המוליכות אל בימת הקריאה, חבט על השולחן והכריז "אתה הראית לדעת"! ככל הנראה, בית הכנסת הגדוש וספרי התורה שנישאו אל מחוץ לארון הזכירו לו לשיכור את תחילת ההקפות בשמחת תורה! השיכור התבלבל בין הרגע הרציני ביותר ובין האירוע השמח ביותר.
הקהל חש שנחצה כאן גבול אדום וביקש לסלק את האיש מן החדר, אולם אז פנה הרבי לאחוז ואמר: "הניחו לו, מבחינתו כבר הגיע הזמן לערוך את ההקפות. הוא כבר הגיע לדרגה זו".
בערב הבא, כאשר הרבי ישב עם חסידיו לשבור את הצום בסעודה חגיגית, הוא סיפר להם את סיפורו של רבי שמואל, השיכור של "כל נדרי".
בבוקר ערב יום הכיפורים, שמע רבי שמואל על יהודי שהושלך לכלא עם משפחתו בשל אי-יכולתו לשלם את שכר הדירה על הבית ששכר מן האציל המקומי. רבי שמואל הלך אל האציל והתחנן לפניו לשחרר את המשפחה העלובה, אבל האציל לא היה מוכן לשמוע על כך. "עד שאקבל את הסכום כולו, עד לפרוטה האחרונה, היהודי ומשפחתו יישארו מוטלים בכלא המצחין", הוא נשבע. "עכשיו צא מכאן לפני שאשלח בך את הכלבים".
"אני לא יכול להרשות למשפחה יהודית להנמק בכלא ביום כיפור", החליט רבי שמואל ויצא לגייס את הסכום הנדרש כשהוא נחוש להשיג את שחרורם טרם תשקע השמש.
כל היום כולו הוא הלך מדלת לדלת. אנשים תרמו בעין יפה לידיד יהודי הנמצא במצוקה, אך בשעות אחר הצהרים המאוחרות עדיין חסרו לרבי שמואל 300 רובל. היכן ימצא סכום כסף כה גדול בשעה מאוחרת שכזו? הוא חלף ליד בית מרזח וראה שם קבוצה של צעירים בלבוש נאה יושבים ושותים על השולחן שלפניהם הייתה חפיסת קלפים ולידה ערימת שטרות ומטבעות זהב וכסף שכבר הצטברה בשעת משחקם.
בתחילה הוא היסס לפנות אליהם בכלל. מה אפשר לצפות מיהודים שמבלים את ערב יום כיפור בשתייה ובהימורים בבית המרזח? אך משנוכח כי הם תקוותו האחרונה, הוא ניגש אליהם וסיפר על מצוקתה של המשפחה היהודית שהושלכה לכלא.
הצעירים עמדו לשלחו מעל פניהם בידיים ריקות, אך אז צץ במוחו של אחד מהם רעיון חביב: האם לא יהיה נחמד לגרום ליהודי ירא שמים לשתות לשכרה בערב יום כיפור? הוא אותת למלצר והזמין כוס גדולה של וודקה. "אם תשתה את הכוס בלגימה אחת אתן לך 100 רובל", אמר לרבי שמואל.
רבי שמואל העביר מבטו מן הכוס שהונחה לפניו אל ערימת השטרות שהאיש החזיק מתחת לאפו. חוץ מלגימת "לחיים" בשבת ובחתונות, רבי שמואל שתה רק פעמיים בשנה – בפורים ובשמחת תורה, זמנים שבהם כל חסיד מרווה את השמחה הקדושה בכמויות גדולות של משקה מחמם לבב כדי שהגוף ישמח ביחד עם הנשמה. וכמות הוודקה שבכוס – למעשה, היה זה גביע ענקי ולא כוס – הייתה גדולה יותר מן הכמות שהיה שותה בשני האירועים הללו גם יחד. אך המשפחה יושבת בכלא וממתינה... רבי שמואל הרים את הכוס והריק את תוכנה עד תומה.
"בראבו!" קרא האיש ונתן לו את 100 הרובלים. "אבל זה לא מספיק", אמר רבי שמואל שראשו כבר היה סחרחר עליו מן המשקה החריף. "אני צריך עוד 200 רובלים כדי להוציא את המשפחה האומללה מן הכלא!"
"עסקה היא עסקה!" קראו הצעירים העליזים. "מאה רובלים לכל כוס! מלצר! מלא את כוסו של ידידנו!"
לאחר שני ליטרים ומאתיים רובלים נוספים, יצא רבי שמואל מבית המרזח כשהוא מתנודד על רגליו. במוחו האפוף אדי אלכוהול הייתה מחשבה אחת ויחידה. הוא התעלם ממבטיהם של בני הכפר המתרוצצים בהכנות אחרונות ליום החג, מנביחותיהם הרמות של כלביו של האציל, מדמעות השמחה ומדברי התודה של המשפחה שיצאה לחופשי, וחשב אך ורק על הבאת הכסף לאציל ועל מציאת דרכו אל בית הכנסת. שכן הוא ידע, שאם ילך קודם כל לביתו כדי לאכול משהו לפני הצום, לא יצליח להגיע לבית הכנסת לתפילת כל נדרי.
"בראש השנה", כך סיכם הרבי את סיפורו, "הכרזנו על הא-ל כעל מלך היקום כולו. היום צמנו, התפללנו והתחרטנו על מעשינו והשתדלנו לתרגם את מחויבותנו כלפי אלוקים ולהפוך אותה לעבר מזוכך ולעתיד משופר. עכשיו פנינו מועדות לחג הסוכות, בו אנו שמחים על הישגי הימים הנוראים בעזרת המצוות המיוחדות של החג – שמחה שמגיעה לשיאה בהקפות של שמחת תורה. אבל רבי שמואל כבר נמצא שם. אמש, כאשר הוא הכריז על תחילת ההקפות בכל נדרי, לא הייתה זו טעות. עבורנו, יום כיפור רק התחיל. אך עבורו, כבר הגיע שמחת תורה..."
תגיות: 