טיפות » סיפורים » סיפור מתח מזעזע ומטלטל: הנקמה האמיתית
פורסם ע"י the-shadow ב: 24-07-2011, 19:02      
קטגוריה: סיפורים
 (הצבעות #: 2)

.הידיעה המרעישה מילאה את כל כולו. מכאן ואילך החל רגש נקם לפעפע בקירבו. התעורר בו רצון עז לנקום את דם אביו השפוך. מכאן ואילך הקדיש את כל זמנו ומרצו לחקר האמת על רצח אביו, מתוך רצון לדעת את האמת עד תומה ומתוך שאיפה לנקום.

אבא בשמים
כבר בגיל צעיר מאד הרגיש חיים שיש כמה דברים משונים בחייו. הוא היה בכור לשני אחים, אבל חש שאביו מתייחס אליו אחרת, מתנכר לו ואף מכה אותו באכזריות. הוא גם הבחין בכך שאינו דומה כלל לאביו. כמו כן נוכח לדעת שיש לו שלוש סבתות, למרות שאחת מהן נעלמה מחייו בשלב מסוים.
היתה תופעה משונה נוספת. דוד אחד, אחיה של אמו, נהג להגיע עם מכונית פאר כדי לבקרו. הדוד העניק לו תשומת לב מיוחדת, מבלי שחיים יבין על מה ולמה. מישהי אמרה לחיים שהדוד הזה ישב פעם בכלא. לאחר מכן נעלם גם אותו הדוד מהשטח, כאילו בלעה אותו האדמה, וכאשר מישהו הזכיר את קיומו, נעו כולם באי נוחות.
הקושיות אצל חיים הלכו וגברו עד שיום אחד קראה לו אמו וסיפרה, כי אביו אינו באמת אביו וכי אביו האמיתי נפטר מהמחלה הידועה כאשר חיים היה בסך-הכל בן עשרה חודשים, ואילו היא נישאה שנית כאשר היה בן שלוש. הידיעה הסעירה אותו, והוא לא ידע מה יוכל לעשות למען אביו הקבור אי-שם. אמו אפילו לא הזכירה את מקום הקבורה. מכאן ואילך מילאה את חיים תשוקה עזה לגלות את התרופה הגואלת למחלה הידועה. אם אינו יכול להציל את אביו, לפחות ידאג לכך שילדים נוספים לא יאבדו את אביהם האמיתי!
לפני מסיבת בר-המצוה סיפרה האם לבנה שדודיו, אחֵי אביו שנפטר, יצרו עמה קשר. חיים, שלא זכה להכיר את אביו, שמח לפגוש לפחות את בני משפחתו וביקש מאמו בכל פה ולשון שתזמין אותם למסיבה. הוא טען שזהו בר-המצוה שלו וזו המתנה שהוא מבקש ממנה. אמו הסכימה, אבל לאחר שנודע הדבר לסבתו מצד אמו, היא הטילה וטו: "או שהם מגיעים, או שאני מגיעה!"
כאשר עלה חיים לתורה, היה מאושר להווכח שאחי אביו הגיעו והתרגש מאד לקראתם. הם המחישו את קיומו של אביו, שלא זכה לראותו ביום שמחתו. אחד הדודים אף הביא לו שרשרת של מגן-דוד העשויה מזהב. עדיין לא ידע שלא הוזמנו למסיבת בר-המצוה. כאשר נודע לו הדבר נדהם ולא הצליח להבין מדוע מרחיקים בינו לבינם.
לאחר מכן נמשך הקשר עם הדודים בעל-כורחה של אמו. הם באו אליו בשבתות מבלי לעלות לביתו, הסיעו אותו לביתם, או טיילו עמו והחזירוהו לאחר מכן. חיים הבחין בכך שהקשר עם דודיו מטריד מאד את אמו ולא הבין מדוע.
יום אחד שוב ביקשה האם לשוחח עם בנה ביחידות. הפעם היא סיפרה לו שאביו האמיתי לא נפטר ממחלה, אלא נרצח על-ידי דודו, אחיה! חיים היה בהלם גמור. איך ניתן לעכל ידיעה כה מרעישה?! האם הבחינה בסערת נפשו והציעה לו לפנות לער"ן (עזרה נפשית ראשונה) במידה ויזדקק לתמיכה נפשית...
הידיעה המרעישה מילאה את כל כולו. כל חלומותיו על המצאת התרופה התפוגגו ברגע. מכאן ואילך החל רגש נקם לפעפע בקירבו. התעורר בו רצון עז לנקום את דם אביו השפוך. מכאן ואילך הקדיש את כל זמנו ומרצו לחקר האמת על רצח אביו, מתוך רצון לדעת את האמת עד תומה ומתוך שאיפה לנקום.
בתחילה לא פנה לדודיו. הוא הבין שהם לא מעוניינים לדבר עמו על הנושא ולהרגיז בכך את משפחת אמו ואז יאלצו להפרד ממנו שוב. הדבר הראשון שעשה היה ללכת לבית-הקברות כדי למצוא את קברו של אביו. הוא חיטט במסמכיה של אמו ושם מצא תעודת קבורה שבה צוין, כי האב קבור בבית העלמין בחולון, וכן צוין מיקומו המדויק של הקבר.
זו היתה חוויה קשה שנחרטה בקירבו. מעולם לא ביקר בבית-קברות ובודאי שלא לבדו. בתחילה לא הצליח למצוא את הקבר בתוך בית העלמין הענקי, שנראה כמו עיר של מתים. לאחר שנעזר באנשי חברה קדישא, הגיע לבסוף לקבר המיוחל. חיים ראה את שמו של אביו "ישראל אביחיל" חקוק בסלע, וכן נחקקו המילים: "נגדע בדמי ימיו" עם רישום של עץ גדוע. הוא לא ידע מה לעשות. אט נגש לקבר ונישק את המצבה הקרה. לאחר מכן החל לדבר אל אביו הטמון באדמה ולזמזם שיר כלשהו.
חיים הגיע למכון הפתולוגי באבו-כביר והשיג את הדו"ח על נתיחת גופת אביו הנרצח. לאחר מכן הלך לבית אריאלה בתל-אביב כדי לחפש בארכיון של העיתונים הישנים ידיעות על הרצח. כך, אט-אט, התגלתה לנגד עיניו תמונת האירוע שהתרחש לפני ארבע-עשרה שנים בעיר בת-ים. הסתבר לו כי דודו הסתיר רימון בטוסטוס של אביו, וכאשר אביו התניע, התפוצץ הרימון והוא נהרג במקום.
העילה לרצח היתה סכסוך שפרץ ביניהם על רקע היחסים הקשים שבין אביו לאמו. פעם אחת ברחה אמו לבית הוריה והדוד בא לביתה כדי לדרוש מהאב את כל צרכי התינוק (הלא הוא חיים) וכן את מכונת הכביסה. האב הביא לו הכל, אבל לא היה מוכן לתת לו את מכונת הכביסה. פרץ ביניהם עימות אלים, שבמהלכו פצע אביו של חיים את פניו של הדוד, שאושפז במחלקת טיפול-נמרץ. הדוד ביקש לנקום את הכאתו וכך עשה.
חיים המשיך לפעול בשני הכיוונים - החייאת זכרונו של אביו מחד, ורצון לנקום בדודו מאידך. הוא הגיע בחקירותיו לידידים של אביו ואף נערך ביניהם מפגש מיוחד ומרגש. חיים זכר כל פרט וכל שביב מידע על אביו ולמחרת המפגש העלה הכל על הכתב. בסופו של דבר הצליח להרכיב חוברת שלמה על דמותו של אביו, וידידי אביו הופתעו מאוד ממנה.
באותם ימים איבד לחלוטין עניין בלימודיו. לאחר שנת לימודים אחת בתיכון סולק מבית-הספר. העבר בער בקירבו ולא היה אכפת לו כלל מעתידו. חבריו של חיים ליבו בקרבו את אש הנקמה באומרם: "אם מישהו היה רוצח את אבא שלי, לא הייתי מוותר לו..."
חיים לא ידע איך לאתר את דודו, רוצח אביו. פעם מסר דודו למשטרה שהוא מתגורר אצל אחותו, אמו של חיים, והם באו והפכו לגמרי את ביתה. מאז ניתקה עמו קשר לחלוטין. כמו כן שמו המלא של דודו היה נדוש שבנדושים - "יעקב לוי". יש מאות ואפילו אלפי יעקב לוי בארץ, ואיך יוכל לעלות על עקבותיו?!
חיים ניסה לבצע כל תחבולה כדי לאתר את מקום מגורי הדוד, כולל ציתות לשיחותיה של אמו. פעם אחת התקשרה סבתו מחוץ לארץ ושוחחה עם אמו. היא אמרה שהיא מגיעה לארץ ושיעקב יבוא לקבלה בשדה-התעופה בתאריך ובשעה מסוימים. דמו של חיים געש בקרבו כאשר שמע את שמו של הדוד הרוצח.
באותו יום הגיע לשדה-התעופה וחיכה בהחבא כדי לראות מי מקבל את פני סבתו. הוא ראה איש צעיר והדור בלבושו לוקח מידי סבתו את חפציה, ועקב אחריהם עד שהגיעו לרכב ואז רשם את מספר לוחית הזיהוי.
לאחר מכן הצליח להשיג בעורמה את תמונת החתונה של הדוד מקרובת משפחה מסוימת. חיים גילה שהדוד מתגורר בשכונה מסוימת בעירו והסתובב ימים ארוכים עם התמונה ברחובות השכונה, עד שהצליח לבסוף לעלות על עקבותיו.
כעת הכל היה מוכן לנקמה המיוחלת. מצד אחד היה חיים נחוש, אבל בתוך תוכו עדיין פחד. איך יכול נער בן ארבע-עשרה לרצוח אדם? הוא התלבט אם עליו לירות בדוד ולבלות את שארית ימיו בכלא, או לירות בדוד ואחר-כך להתאבד. ככל שהירהר בדבר נטה לאפשרות השניה. בשום אופן לא רצה לכלות את ימיו בכלא.
חבר קרוב שלו ידע שהוא מתכנן נקמה וניסה להניאו מכך. לשם כך אפילו סידר לו פגישה עם עבריין מהעולם התחתון, שהיה חבר של אחותו. העבריין ניסה לדבר אל לבו:
"תראה אתה בחור טוב... למה לך להסתבך?!... בשביל מה לך כל הצרה הזאת?!... החיים יפים, אפילו קוראים לך חיים! אתה יכול לצאת ולבלות ולעשות חיים... מה תרוויח אם תרצח מישהו ותתאבד, או אפילו תשב בכלא?!... בכל מקרה הרי תגמור עם החיים שלך..."
כל הדיבורים הללו לא נגעו לליבו של חיים. ממילא לא היה שום טעם בחייו. איך יוכל להמשיך לחיות כאשר אביו שוכב בקבר, ואותו דוד שהורשע בהריגה בלבד והשתחרר לאחר שש שנים, ממשיך להסתובב חופשי וליהנות מחייו?! העבריין ראה שהוא לא מצליח להשפיע על חיים ופלט כלפיו במין טרוניה:
"תגיד לי, אם אבא שלך היה רואה אותך עכשיו, האם הוא היה רוצה שתבחר בדרך הזאת?! כל הכבוד לך, אתה רוצה לנקום את דמו, אבל הוא בעצמו לא היה מסכים בשום אופן שתקריב את חייך!"
חיים הזדעזע. פליטת הפה של הגברתן נגעה בדבר היקר לו באמת: רצונו של אביו. לפתע הבין, שיתכן מאד כי אביו לא היה חפץ כלל שבנו יחידו יהרוס את חייו ואף יגדע אותם למען נקמת דמו.
במשך כמה ימים היה שבור לרסיסי רסיסים ומשותק לחלוטין, אבל לאחר מכן, קיבל בהדרגה חשק לחיות מחדש. חיים נוכח לדעת שבגלל רצונו לנקום, הוא נסוג לאחור בכל תחומי חייו, וכעת עליו לשקם את עצמו מחדש. הוא נרשם לבית-ספר אקסטרני, הלך לעבוד ועסק בספורט. יצר החיים חזר אליו ביתר שאת.
לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי, יצרו עמו קשר ידידים של אביו, יהודים עשירים מאד בעלי חברת טקסטיל ידועה. הם רצו לעזור לו בגלל אביו וגם התרשמו לטובה מרצינותו. לאחר שבחנו אותו בשורת תפקידים שמילא באחד מעסקיהם בארץ, ייעדו לו תפקיד בכיר במפעל שלהם הנמצא בפיליפינים.
חיים הגיע לפיליפינים ללא כל ידע, אבל עם הרבה מוטיבציה. בכל בוקר הלך לאגף אחר של המפעל כדי ללמוד את תפקידו, ומיד לאחר שלמד כבר הופקד על האגף! הוא החל את עבודתו כמספר ארבע בהיררכיה, מתחת לשני ישראלים ופיליפיני אחד, כאשר מאות עיניים נועצות בו את מבטיהן, מנסות לתהות על קנקנו של המנהל החדש והצעיר, שלא ברור אם הוא נחמד אם לאו.
הפיליפינים היא מדינה קתולית מאד ונהוג בה מנהג מוזר. חודשיים שלמים לפני הכריסטמס סוגרים המפעלים את שעריהם על סורג ובריח, ואילו המרכולים עובדים שעות נוספות כדי להתכונן ליום חגם. תקופה קצרה לאחר שחיים הגיע למפעל, כבר נקלע לתקופת החופש הגדול.
לעתים החופש מפרך יותר מכל עבודה. לאחר פעילות אינטנסיבית מצא את עצמו לפתע באפס מעשה מבלי שיהיה לו עם מי לשוחח. המנהלים הישראלים שעבדו עמו התגוררו במרחק רב מאד, והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו ועם זמנו. היה תקוע בין שבעים מיליון מלוכסני עיניים המפוזרים באלפי איים, במרחבי-עד אדירים, ביערות טרופיים.
חיים החל לטפס על הקירות. הוא פתח את הטלביזיה וראה כמרים אמריקאים ניצבים באמצע איצטדיון ענקי, מלא עד אפס מקום, ומדברים בהתלהבות על אמונתם. הוא העביר לערוץ אחר ושוב נתקל בשידור פולחן נוצרי באיצטדיון גדול אחר. בכל ערוץ שפתח ובכל מקום שפנה אליו נתקל בפולחני האיש הצלוב.
כעת חיפש בנרות חבר'ה ישראלים כדי שיוכל לשוחח ולצחוק עמם. הוא ברר וגילה להפתעתו שבמרחק חמש דקות הליכה מביתו נמצא בית-הכנסת היחיד בכל המדינה הענקית הזאת! זו היתה תקופת החגים העבריים, והוא שמח על ההזדמנות לפגוש חבר'ה ישראלים או יהודים.
כאשר ניגש לשער בית-הכנסת, ראה מולו מגן-דוד. זו היתה חויה מיוחדת לראות מגן-דוד בלב אינסוף הצלבים שבעיר מנילה. הוא נכנס ופגש במניין מצומצם של אנשים, מיעוטם יהודים, שנתקעו בפיליפינים מדורי דורות, והיתר - חבר'ה ישראלים בעלי עסקים כמוהו. התפילה נועדה בעיקר לצורך חברתי, ובכלל כל ענין ההלכה היה רופף ביותר. כך למשל, יהודי שהיה נשוי לגויה העלה את בנו לתורה. חיים הקריב עמם את מס שפתיו מטעמי נימוס.
מדי פעם בילו בביתו של אחד המתפללים ונהגו להתווכח על עניינים ברומו של עולם: האם יש בורא לעולם אם אַיִן? איך להתייחס לתיאוריית האבולוציה או לתיאוריית המפץ הגדול ושאר קושיות למיניהן. בדרך-כלל שתק. שאלות רבות נזרקו בחלל מסביבו, ולא היתה לו דעה מגובשת בעניינים הללו.
הרב של המקום הזמינוֹ לסעוד בשבתות. מעולם לא טעם אוכל כה טעים, ובטח שלא בפיליפינים. בפעם הראשונה ספג אוירה משפחתית סביב לשולחן. לא היה אכפת לו אפילו לשמוע דברי תורה מפיו של הרב.
חיים התוודע למוטי, חוזר בתשובה פתוח, שהושפע מהרב הקודם של בית-הכנסת שכבר חזר לארץ. מוטי התגורר בישראל ומדי פעם נסע לפיליפינים למטרות מסחר. הוא היה חברמ'ן ואיש שיחה נפלא. לא התלבש בלבוש חרדי ולא היה תלמיד חכם, אבל היתה לו אמונה ברורה ופשוטה.
הם בילו יחד במשחקי ביליארד ושוחחו באופן טבעי על ענייני אמונה. מוטי החל להכניס לחיים את האמונה מהדלת האחורית. לאחר תקופה קצרה הסתיימה שליחותו של מוטי והוא נפרד מחיים והשאיר לו קלטות של הרב צבי ענבל.
לאחר שמוטי נסע, חיים שוב נותר מיובש. הוא התיידד באופן שטחי עם מישהו מבית-הכנסת. יום אחד התקשר אליו ואז אמר לו הידיד:
"חיים, לא תאמין, אבל מישהו הגיע מהארץ רק כדי לפגוש אותך!"
"מה עובר עליך? התחלת לדבר שטויות?..."
חיים לא הבין למה הוא מתכוון. איך יתכן שיבוא מישהו מישראל כדי לבקרו, הרי הוא נמצא כאן שלושה חודשים בלבד, ובכלל מי יטריח את עצמו בנסיעה כה מרוחקת ועוד מבלי להודיעו?! היה ברור לו שמדובר בבדיחה גרועה של אותו ידיד, ובכל זאת החליט לבקרו.
הוא הגיע לביתו של הידיד והופתע לגמרי. על הכורסא ישב אברך עם חליפה, מגבעת וזקן. פרט לרב של בית-הכנסת אף אחד לא התלבש כך. חיים לא הבין מה ה'זלמן' הזה עושה פה...
"חיים, תכיר את הרב שמואל וייס!"
לאחר שתי דקות הבין חיים לשם מה הגיע אותו יהודי. עדיין לא האמין שהוא בא מהארץ במיוחד עבורו, אבל הבין שהוא היה הרב הקודם של בית-הכנסת וכעת ברצונו להחזירו בתשובה. חיים היה כה משועמם, והויכוחים שהתווכחו מתפללי בית-הכנסת עדיין הדהדו בראשו. הוא אמר לעצמו: עכשיו אני אראה לו מה זה! אני עוד אחזיר אותו בשאלה!...
הם החלו לדבר, ובמהרה גילה חיים שנמצא לפניו אדם מרתק. הם שוחחו והדברים החלו לגעת בנפשו. קרה לו דבר מוזר ביותר. מבחינה שכלית עדיין לא התחוורו לו הדברים היטב והוא הטיל בהם ספק, אבל מבחינה רגשית התלהב מאד. החל להרגיש את ריבונו של עולם באופן מוחשי לגמרי. רגש עז הציף אותו. כאשר ברך ברכה או הניח תפילין זלגו דמעות מעיניו. הוא הרגיש שמופיעים בקירבו כוחות אינסופיים. חש שהוא יכול להפוך את העולם. היתה לו דבקות ממש כמו לצדיק קדמוני. נפתח לו צינור אדיר של רגש בלי שום יחס להתקדשותו. זו היתה תחושה מופלאה ומפחידה. לעתים הרגיש שאם יחשוב על הקדוש-ברוך-הוא יותר מדי, נשמתו תשאֵב לגמרי והוא עלול להסתלק מן העולם!... היה לו מאבק מתמיד עם עצמו אם להדבק באור או להסיח את דעתו ולהרגע.
הסתיימו החודשיים של החופשה. חיים ביקש מהמנהל הישראלי שמעליו לא לעבוד בשבת ובמקום זאת לפקח על הפועלים בימי ראשון. בעוד המנהל מתלבט אם להעתר לבקשתו, הזמינו הפועלים פיצה עם בשר לבן וחיים הצטרף להזמנתם. המנהל התרגז מאד על כך, שמצד אחד הוא מבקש לשמור שבת ומאידך הוא מערב חלב עם בשר ועוד לבן... חיים, שכמעט לא קיים את ההלכות הבסיסיות ואף לא היה מודע להן, התנצל ללא הרף על בורותו, אך לשוא.
הספק במוחו והוודאות בלבו גרמו לו לחשוב שאולי כדאי לו להתפטר מהעבודה ולחזור לארץ. זה היה טירוף מצדו לעשות כן. בחור בן עשרים ושתים זוכה לקידום מטאורי ולמשכורת שמנה ומבקש לאבד הכל?! ומה יקרה אם יחזור לארץ ויגלה שטעה?!
באותם ימים נקרע בנפשו. כאשר ביקר בבית הרב והרבנית ברך בבכי על כוס שתיה "שהכל נהיה בדברו" וסיפר להם על רצונו להתפטר ולעזוב הכל כדי לברר את האמת. הרבנית הרגיעה אותו באומרה שעליו ללכת לאט-לאט, צעד אחר צעד. מאידך הסביר לו הרב וייס כי מי שרוצה להתקרב לקדושה מעכבים אותו משמים. חיים לא ידע אם לרוץ ולברר את האמת, או להמתין ולפעול באיטיות.
שיחה אחת עם הרב וייס הכריעה את הכף. הרב אמר לו כי הוא יכול לעזור לאביו בפועל ממש על-ידי שיאמר קדיש ויקיים את המצוות. הדיבור הזה הסעיר את נפשו. באותו רגע רצה לומר קדיש, אבל הרב הסביר לו שמוכרחים להשיג מניין של עשרה יהודים לשם כך. אבל איך ישיג עשרה, הרי בקושי יוכל למצוא מניין בבית-הכנסת בשבת ומי יודע אם כולם יהודים. ועוד הפציר בו הרב:
"לא נותרה לך ברירה. אתה חייב לחזור לארץ ושם לומר את הקדישים!"
שוב פעם אביו שבשמים הכריע את הכף. מהרגע שהתוודע לאביו, היה מוכן למסור את נפשו כדי לגרום לו נחת רוח, או לפחות לפעול למען זכרו, היה מוכן לנקום ואף להתאבד, לאחר מכן היה מוכן לוותר על הנקמה, וכעת, לעזוב קריירה מזהירה כדי לסייע לעילוי נשמתו של אביו.
ומה יקרה אם יסתבר שחלילה טעה, וכי האמת שאותה הרגיש בעצמותיו לא נמצאת ביהדות?... כעת הרגיש שהוא מוכרח לברר את האמת ולהמלט מהספק. עדיף היה לו להיות מנקה רחובות בישראל, אבל לחיות בוודאות, מאשר להמשיך לחיות בפיליפינים כמיליונר אכול ספקות. הוא הבין שרגע ההכרעה הגיע.
הרב וייס זרק לחיים אתגר עד מאה ועשרים. חיים התוודה בפניו שהרגש שלו עובר על גדותיו, אבל חסרה לו ההבנה השכלית של האמת. הרב הסביר לו שיש בארץ סמינרים מיוחדים שעוסקים בכך. ועוד אמר לו שכדאי להשקיע בבירור האמת לפחות כמו שמשקיעים זמן וממון בלימוד נהיגה. האם גילוי האמת עלי-אדמות אינו חשוב לפחות כמו רשיון נהיגה?...
חיים הקרוע בנפשו התפטר מעבודתו כשהוא ממרר בבכי. התפטרותו היתה מנוגדת לכל הגיון. בעל החברה הגיע לפני החגים מאמריקה, והטיל עליו משימה כלשהי בה הצליח. בעלי החברה רצו לקדמו בעתיד עד לדרגת מנהל בקרת האיכות בבנייני התאומים בניו-יורק. הוא הקריב את העולם הזה במלוא מובן המילה למען תקוות העולם הבא, העולם של אבא.
חיים, החבוש בכיפה מבריקה, חזר עם הרב וייס לישראל. הטיסה לארץ היתה רצופה בעליות וירידות במצב רוחו. הוא ישב ליד איש עסקים חרדי ואמר לו בהתלהבות:
"אני חוזר לארץ כדי לחזור בתשובה!" החרדי השיב לו בקור רוח:
"בסדר, אבל תעשה את זה לאט-לאט... אל תסחף יותר מדי... הא?!"
חיים נפגע עד עמקי נשמתו: איך יתכן שאדם חרדי יאמר לי דברים כאלה ויקרר אותי לגמרי? איך הוא לא מתלהב מהחזרה בתשובה שלי? האם הוא בכלל דתי או שהוא מתחזה?... האכזבה גרמה לו להתגברות הספקות, עד ששוב פיקפק בכל ונחרד מכך שעומדים לשטוף את מוחו.
בהמשך הטיסה גילה לו הרב וייס כיצד הגיע אליו. ובכן, כאמור, הוא היה הרב הקודם של בית-הכנסת בפיליפינים ובין השאר קרב ליהדות את מוטי. לאחר שחזר לארץ, החל ללמד בישיבה של מקובלים. יום אחד הגיע אליו ראש הישיבה, איש צדיק וזקן, ואמר לו כי עליו לנסוע שוב לפיליפינים ולחלץ נשמה יקרה מבין ה'קליפות'. אפילו לא נקב בשמו של חיים ולא מסר כל פרט מזהה.
הרב וייס לא ידע מה לעשות. הרי הוא רב עסוק בישיבה ירושלמית ויש לו משפחה עם שמונה ילדים. איך יוכל לנסוע רחוק כל-כך עבור מישהו שאין לו מושג בכלל מיהו?! בעודו מתלבט, חזר מוטי מהפיליפינים ואמר לו, שאם יזדמן לו לנסוע בעתיד הקרוב למנילה, כדי לתת הכשרים או לשחוט, כדאי שיחפש בקהילה בחור בשם חיים, שהחל לשאול שאלות ולהתעניין ביהדות, אבל דרוש לו עוד זמן רב. אז הבין הרב וייס שעליו לבצע את המשימה. הוא יצר קשר עם מישהו שהיה צריך לנסוע לפיליפינים לשם עסקיו והציע לו שיסע במקומו, כשהמניע האמיתי היה להחזיר את חיים בתשובה.
חיים לא הודיע לאף אחד שהוא חוזר לארץ. רק השאיר הודעה מוקלטת לדודו, אחיו של אביו ז"ל. לאחר שנחתו בשדה-התעופה לפנות בוקר, נסע עם הרב וייס לביתו בשכונת הר-נוף בירושלים כדי להתפלל עמו שחרית בבית-הכנסת.
הם נכנסו לבית-הכנסת והרב וייס נגש לשוחח עם מישהו. חיים נדהם לגלות שמדובר במוטי. הוא שמע את מוטי שואל את הרב "מה עם חיים?", הרי זו היתה המטרה האמיתית של נסיעתו. הרב הצביע לעברו של חיים והם התנפלו זה על זה בחיבוקים ונשיקות. בחלומות הכי ורודים לא פילל מוטי שהרב וייס יחזור לארץ עם חיים.
לאחר התפילה נודע לו, שבדיוק כעת החל סמינר בישיבת הבחורים "תורה ואמונה". בטנו פרפרה לגמרי, אבל הוא הבין שאם כבר עבר כברת דרך כה ארוכה, הוא מוכרח לבדוק את הענין עד תום. וכאשר ביקר שנית בחלקת הקבר של אביו, החליפו הקדיש ופרקי התהלים את מבוכתו ואת שירו המגומגם.

 

 


תגיות:
חזרה
  • תגובות: 0
  • צפיות:2304
אינך רשום או מחובר לאתר כעת
כדי להנות מתכניו המלאים של האתר הירשם עכשיו או התחבר לאתר דרך תיבת ההתחברות

eXTReMe Tracker